לא עומדת לנאשמים בעבירות על חוק המע"מ טענת הגנה מן הצדק

הנאשמים, חברה ומנהלה, מואשמים בעבירות אי הגשה במועד של שבעה דו"חות  תקופתיים למע"מ, לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף.

בתחילת המשפט, טען הסניגור טענה מקדמית של הגנה מן הצדק, שלה כמה ראשים.

להלן אדון בטענות כסדרן.

א. אי קיום שימוע

לטענת הסניגור, סעיף האישום מוגדר כעבירה מינהלית בחוק העבירות המינהליות, ועל כן היתה לנאשמים זכות לעריכת שימוע בטרם הגשת כתב האישום.

אין חולק, כי עבירה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ הינה עבירה מינהלית, מכח תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - חיקוקי מסים), התשמ"ו-1987, כמפורט בתוספת לתקנות.

חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985, סעיף 15, קובע:

"קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; (...)".

לטענת הסניגור, כוללת חובת ההנמקה את זכות השימוע של טיעוני הנאשמים, בטרם ההחלטה על הגשת כתב אישום.

זאת, על אף שלפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, זכות השימוע - בין בהגשת בקשה מנומקת בכתב ובין בהשמעת טיעונים בעל פה בפני רשות התביעה, בטרם הגשת כתב האישום - מוקנית רק לנאשם בעבירה מסוג פשע, ואילו בענייננו מדובר בעבירה מסוג עוון.

הסניגור מסתמך על ע"פ (חיפה) 3730/03 מ"י נ' אגבאריה (תק-מח 2004(1) 6472, 6474), בו נפסק כדלקמן:

"דרך המלך בעבירות מנהליות, היא השתת קנס מנהלי ולא נקיטה באמצעי החמור של הגשת כתב אישום. בעת הפעלת שיקול דעת התביעה לצורך קבלת החלטה אם ללכת בדרך המלך הנ"ל או לפנות לחריג, עליה לשקול את מכלול הנסיבות ובכלל זה, גם את טיעוני החשוד. מתן זכות שימוע לחשוד היא מעיקרי הצדק הטבעי והדברים נכונים על אחת כמה וכמה כאשר דרך המלך היא השתת קנס מנהלי והגשת כתב האישום היא בבחינת חריג.

יפים לעניין זה דבריו של י' זמיר, בספרו הסמכות המינהלית, כרך ב', 1996 בעמ' 793 (להלן: "פרופ' זמיר"):

"כלל השימוע דורש כי הרשות המינהלית לא תפגע באדם אלא אם נתנה לו קודם לכן הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו בפניה".

ככלל, בהעדר נסיבות יוצאות דופן, על הגורם החוקר לחקור גם את החשוד בביצוע העבירה. חובה זו מקורה בחובתו של כל גורם חוקר, לנהל חקירה באופן סביר ולאסוף את כל החומר הרלוונטי לצורך הפעלת שיקול הדעת של הגורם המחליט באשר להמשך הטיפול בתיק החקירה. חובה זו זהה לחובתה של כל רשות מינהלית האמורה להפעיל את שיקול דעתה.

הגשת כתב אישום בעבירה מנהלית בטרם ניתנה לחשוד זכות הטיעון, עלולה להביא בתקיפה עקיפה לבטלותו של כתב האישום, בגין אי הפעלה מושכלת של שיקול דעת הגורם המחליט על הגשת כתב האישום. לעניין זה, יפים דבריו של פרופ' זמיר בספרו בעמ' 742:

"כלל הענייניות אינו מסתפק בכך שהוא מחייב את הרשות המינהלית לבסס את החלטתה על שיקולים ענייניים. הוא מחייב אותה, למעלה מכך, לבסס החלטתה על כל השיקולים הענייניים. "הלכה היא, שעל מנת שרשות ציבורית תמלא תפקידה כהלכה, עליה לדאוג תחילה שכל העובדות והנתונים הנוגעים לעניין יהיו לפניה" (ההדגשות אינן במקור).

שיקול ענייני הוא וודאי גם טיעוני החשוד בחקירתו, טרם הוגש נגדו כתב האישום, קל וחומר בעבירה מינהלית." (ההדגשות לעיל ולהלן - שלי, נ.מ.ש.).

בית המשפט המחוזי בחיפה הוסיף וקבע, כי הזמנת הנאשם לחקירה עונה על דרישת  השימוע, וכי אם הוכח כי הנאשם זומן לחקירה אך נמנע מלהתייצב אליה, רואים אותו כמי שויתר על זכותו לשימוע.